בציר טוב – ביקור ביקב קסטל

ביקור ביקב קסטל

ביקור ביקב קסטל ושיחה על ההיסטוריה שלו, על פרפקציוניזם, על פדנטיות ועל הדרכים להכנת היין "הכי טוב"

הסיפור של יקב קסטל, אחד היקבים הנחשבים בישראל, משתרע על פני שלושה עשורים כמעט ויכול למלא ספר עב כרס. היקב החל כיקב בוטיק קטן וכיום הוא מייצר מאה אלף בקבוקים בערך בשנה, מהם ארבעים אחוזים ליצוא. הסיפור שלו מורכב מההיסטוריה של ישראל ומההיסטוריה של משפחת בן-זקן שייסדה אותו, מחלוציות ומחדשנות, ובעיקר משאיפה למצוינות, מפדנטיות ללא גבולות ומהשאיפה לייצר את היין הכי טוב שאפשר.

את יקב קסטל שנמצא עד היום בבעלות משפחתית הקים אלי בן-זקן, יליד אלכסנדרייה שבמצריים. הוא הגיע ארצה בשנת 1970 והתיישב עם אשתו מוניק ובתו הבכורה במושב רמת רזיאל שליד ירושלים. "חיפשנו בית וליד ירושלים הכל היה יקר" הוא מספר. "הגענו לרמת רזיאל וקנינו משק של שישה דונמים שעלה לנו בזמנו 20,000$". התכנית המקורית הייתה להקים חוות סוסים ובית ספר לרכיבה: בשנת 1973 רכשו בני הזוג 12 סוסים וציוד והקימו אורווה, אך התכניות הגדולות נגדעו באחת כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים ואלי גויס ונשלח לחזית הדרומית למשך שנה וחצי, "חזרתי לאפריקה" הוא נזכר.

לאחר המלחמה החל אלי לעבוד כפועל במדגרה של קבוץ צובה הסמוך לרמת רזיאל, ושם באה לידי ביטוי לראשונה ידיעת השפות שלו כשעזר בפענוח פרוספקטים של ציוד חדש שהגיע מחוץ לארץ. אלי התקדם עד שהיה למנהל הלולים המשותפים של צובה, ואז הגיע שינוי נוסף. בשנת 1980 פתחו אלי ומוניק את המסעדה מאמה מיה – מסעדה איטלקית שהייתה הראשונה שהגישה פסטה טרייה, פוקצ'ות ואוכל חלבי מוקפד. המסעדה הצליחה מאד והייתה למוסד ירושלמי ידוע עד סגירתה בשנת 2002, והחשוב לענייננו, בעבודה במסעדה נחשף אלי לראשונה ליינות איכותיים.

"לא כל כך אהבתי יין". הוא מספר "כי תמיד הגישו לי יינות ישראליים לא טובים במיוחד". "זה השתנה כשבשנת 1981 הוציאו לשוק יקבי כרמל את בציר הקברנה 76 המיתולוגי, וזה היה יוצא דופן בארץ. רכשנו ארגזים רבים של היין הזה למסעדה ואז התחלתי להידלק על יין".

ההצלחה של המסעדה בירושלים אפשרה לאלי ולמוניק לנסוע לחו"ל. "חזרנו קצת לשורשים בצרפת ובאיטליה וחברי ילדות נתנו לנו דברים טובים לשתות ואז הפכתי לפריק של יין" הוא נזכר. האהבה החדשה ליין השתלבה עם המציאות הישראלית: "בשנת 1988 פחדשתי שיקחו לי את השטח במשק – דבר שקורה בבולשביזם של הישובים השיתופיים – אז נטעתי כרם של דונם". "נטעתי כמו שנוטעים בארץ עם מרווח של שלושה מטרים בין כל שורה של ענבי קברנה אבל מאחר וממילא לא נכנס טרקטור בין השורות, מילאתי את הרווח בענבי מרלו ואמרנו לעצמנו שיום אחד נעשה מזה יין…". במקביל החל אלי לקרוא ספרים בנושאי יין, לנסוע לתערוכות, לטעום יינות וללמוד על ציוד להכנת יין. לבסוף, בשנת 1992 הוא הזמין שתי חביות חדשות מחבתן (יצרן חביות ליין ח"ג) שהוא עובד עמו עד היום, והכין את היין הראשון. בני הזוג בן-זקן דחו את הבקבוק זמן רב, ורק שלוש שנים מאוחר יותר יצאו 600 בקבוקי היין הראשונים של יקב קסטל. מוניק, אשתו של אלי תהתה "מה נעשה עם כל החומץ הזה?" אבל אנשים טעמו ואמרו שהיין טוב.

ביקור ביקב

חיזוק נוסף לכך שלבני הזוג יש משהו ביד קיבלו השניים מיאיר מרגלית – פיגורה מיתולוגית בנוף היין המקומי והבעלים של יקב מרגלית. "עבורי יאיר היה מודל" מספר אלי "הכרנו והזמנתי אותו לטעום, הוא נתן לי את הקומפלימנט הכי גדול שיכולתי לקבל כשאמר שאני החובבן הכי רציני שהוא פגש". זמן קצר מאוחר יותר נקרתה בדרכו של אלי הזדמנות כאשר מבקרת האוכל המפורסמת של העיתון ידיעות אחרונות דליה פן לרנר נסעה ללונדון לפגוש מכרה שלה שעבדה במחלקת היין של סות'ביז.

אלי שלח שני בקבוקים עם פן לרנר, וזמן קצר לאחר מכן הגיע למשרד היקב פקס שופע מחמאות ממומחית היין הבין-לאומית. "אשתי התקשרה אליי לאוטו לנייד לספר לי ואני זוכר שפשוט היו לי דמעות בעיניים" הוא נזכר. "מהרגע הזה חשבתי שיש לי משהו רציני בידיים וצריך להחליט אם הולכים על זה". "בלי הסכמת המשפחה לא הייתי מקים את היקב" הוא אומר, "הייתה לי תחושת בטן חזקה שזה מתגבש אבל ידעתי שזו גם התחייבות לטווח ארוך – ריצת מרתון". בשנת 1996 הפכה המשפחה את האורוות, שמאוחר יותר הפכו ללולים, ליקב, והחלו לנטוע כרמים ברמת רזיאל ובצובה. "היה לנו מזל כי השוק הישראלי היה בשל ליין טוב. זה היה באמצע שנות התשעים, שתיית יין טוב הפכה לסוג של אפנה, ומי שנחשף ליין טוב לא יכול לחזור אחורה". "מאז אנחנו משתדלים לעשות יינות טובים מאד. אנחנו אף פעם לא לגמרי מרוצים ושואפים תמיד להשתפר – בכל בציר כל הסיפור מתחיל מההתחלה".

האסטרטגיה של שיווק יקב קסטל שונה מעט מהמקובל בענף היין שיקבים משקיעים בו הרבה מאוד בתחרויות בין-לאומיות כדי לזכות בפרסים. "קסטל לא זכה בפרסי יין" הוא אומר. "בתחילה שלחנו יינות לתחרויות ולא ממש הצלחנו עד שהבנו שהיין שלנו הוא לא יין "גדול" של תחרויות אלא יין שצריך להקשיב לו ולהבין אותו לאט-לאט". "תחרויות זה ביזנס – זה מאד יקר וגם אם זכית אתה צריך לאחר מכן לפרסם שזכית… עדיף לנו להשקיע ביחסי ציבור מאשר בתחרויות והמוניטין שלנו הוא במידה רבה בזכות כתבות חיוביות שכתבו עלינו במהלך השנים. אנחנו מופיעים עם ציונים גבוהים במדריכי יין, במדריך Parker למשל יש לנו את הציון הגבוה ביותר, אצלHugh Johnson קיבלנו ארבעה כוכבים, ובמדריך הנחשב World's Greatest Wines של Bettane& Desseauve הצרפתים מופיעים רק ארבעה יקבים בכל המזרח התיכון ואנחנו אחד מהם. מזה נבנה המוניטין שלנו ולדעתנו זה הרבה יותר חשוב מאשר השתתפות בתחרויות".

ש: האם המוטו The Best or Nothing מדבר אליך?

ת: "הוא מדבר אלי מאד כי אני פדנט…בשבילי זה תמיד הכי טוב או כלום וכשאני נכנס למשהו אני נכנס לקרביים שלו עד הסוף. אפילו בשביל היין הראשון הבאתי שתי חביות מצרפת, כדי לעצב את התווית קניתי ספר של תוויות… השקעתי המון ב'חומץ' של היין הראשון".

ש: בתחום שלך למבקרי היין יש חשיבות רבה – מה היחס שלך לזה?

ת: "אני לא מקבל ביקורת כל כך טוב ועם הזמן יש לי יותר ויותר בעיה עם עולם המבקרים כי בסופו של דבר זה עניין של טעם. כמו בכל אמנות אחרת – יש כללים ואתה צריך למלא את הקוביות וגם ליצור הרמוניה. היין הוא לא רק הטעם אלא גם המרקם – זה לא חד-ממדי".

ש: כיצד באה לידי ביטוי השאיפה שלכם למצוינות ביקב?

ת: המרתף שלנו וכמות החביות החדשות שאנחנו קונים כל שנה אינם מקובלים ביקבים בסדרי גודל שלנו. בישראל רוב התעשייה ורוב היינות נעשים במפעלים מחוץ לבניין, כמו בתעשייה כימית. אצלנו זה לא ככה. זה מנוגד לתפיסה שלי שהמרתף למשל צריך להיות מרתף ולא סככה. גם עבודת החביות אצלנו היא עבודת ידיים – יש לזה מחיר אבל הוא משתלם באיכות שמשיגים ביין".

ש: מה הסוד, אם יש כזה, לייצור של יין טוב?

ת: "האסטרטגיה שלנו מלכתחילה הייתה לעשות את היין הכי טוב שאפשר אבל בשביל לעשות יין טוב אין קיצורי דרך כי כל פגם נכנס ל-DNA של היין. יש הרבה צמתים בדרך ואידיאלית לא טועים באף צומת או טועים בצמתים חשובים פחות. בסופו של דבר טועמים את התוצאה של ההצטברות של כל הדרך הזו ועל זה אנחנו נשפטים. כדי לעשות יין טוב צריך להיות פרפקציוניסט כי היין יודע איפה הוא חי ומה עובר עליו: איך מזינים אותו, אם הטמפרטורה טובה לו… אי אפשר לרמות את היין".

ש: עשרים שנים אחרי ההחלטה – אתה שמח שהסבת מקצוע מלולן ליינן?

ת: "זה אחד המקצועות הכי יפים שיש – יש בזה הכל: אדמה, חקלאות, גידול, מזג אוויר, כימיה וכמובן אמנות, מכירות ושיווק. זה מקצוע מרתק. מה שכן, יותר קל לעשות יין טוב מאשר למכור אותו…".

לברוח מהיום-יום

הסלוגן שליווה את השקת מרצדס GLA Concept בתערוכת שנחאי היה Escape the Everyday, ועתה – משנחת מרצדס GLA החדש בארץ – אפשר לומר בוודאות שאכן זהו הרכב המושלם לברוח אתו מהיום-יום.

כשתכננו את הכתבה – שכללה הגעה למושב רמת רזיאל בהרי ירושלים, ביקור ביקב קסטל ובכרמים שבאזור – היה ברור שצריך רכב מתאים למשימה, כזה שיוכל לשייט בנינוחות בכביש 1, לספק הנאה מוטורית בכבישי ההרים המתפתלים מצומת אשתאול לרמת רזיאל, וגם יאפשר לנו לנסוע בשטח ולבקר בכרמים.

מרצדס GLA החדש התגלה כבן הלוויה המושלם: בכביש המהיר הוא שייט בחרישיות ובנוחות, בכבישי ההרים המאתגרים התגלתו היכולת הדינמית הגבוהה, הביצועים המעולים והתנהגות הכביש המעולה, וכשירדנו לשטח באה לעזרנו מערכת ההנעה הכפולה והביאה אותנו ללא קשיים ליעד.

מרצדס GLA מרגיש בבית בכל מקום: הממדים הקומפקטיים שלו מקלים את התמרון בעיר הצפופה, בזכות היכולות הדינמיות כל נסיעה היא חוויה, יכולות השטח יביאו אתכם רחוק מכפי ששיערתם, והעיצוב המרהיב בולט באותה המידה על רקע אורבני או בנוף של שדות וכרמים.

כתבות נוספות

stream באקסטרים
כתב: רוני נאקתצלומים: רוני נאק יצרן
שבוע האופנה בברלין
שבוע האופנה בברלין
מאת: סיון פניני | תצלומים: Mercedes-Benz Fashion Week Berlin
חדשנות בתיירות
כתבה: יוליה פריליק-ניבתצלומים: Pixabay. כרמל תיירות. MEDRAFT עומר בריקמן
מסורת של קדמה - מרצדס S-Coupe החדשה
מסורת של קדמה – מרצדס S-Coupe החדשה
מאת: רוני נאק | תצלומים: מרצדס בנץ